<h1>ספר החינוך מצוה ר"מ</h1>
<h2>דף נח:</h2>
שלא לבייש אחד מישראל וזה העון יקראו רבותינו זכרונם לברכה מלבין פני חבירו ברבים, והלאו הבא על זה הוא מה שכתוב [ויקרא י"ט] הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ואמרו בסיפרא, מניין שאם הוכחתו אפילו ארבעה או חמשה פעמים חזור והוכח, שנאמר הוכח תוכיח. יכול אפילו פניו משתנות, תלמוד לומר ולא תשא עליו חטא. שורש המצוה ידוע, לפי שהבושת צער גדול לבריות אין גדול ממנו, ועל כן מנענו האל מלצער בריותיו כל כך, כי אפשר להוכיחם ביחוד ולא יתבייש החוטא כל כך. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שלא בכל הדברים הוזהרנו בכך אלא בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים אם לא חזר מן התוכחה שבסתר מצוה להכלימו ברבים ולפרסם חטאו ולבזותו ולקללו עד שיחזור למוטב, כדרך שעשו הנביאים לישראל. ומה שאמרו זכרונם לברכה [ברכות מ"ג ע"ב] על דרך אזהרה בענין זה נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, מנא לן מתמר, שלא רצתה להלבין פני חמיה לאמר בפרסום שממנה היא הרה, ולולי שמצאה הערבון והודיעו הדבר ברמז היתה נידונת בשריפה ולא תלבין פניו. ושאר פרטי המצוה במקומות מהתלמוד בפיזור ובמדרשות. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. ועובר עליה והלבין פני חבירו ברבים במזיד שלא מחמת עבירה על הענין שאמרנו עבר על מצות מלך אבל אינו לוקה לפי שאין בו מעשה, וכמה שלוחים למקום להפרע מעוברי רצונו.
